הבושה שבחרדה. אף אחד לא יודע.

איציק, בעבודה הוא מחייך, עונה על שאלות, נראה רגוע לחלוטין.

בבית הוא אבא טוב, בעל תומך, מתפקד.

אבל בפנים?

"למה אני לא מצליח להיכנס למעלית בלי שהלב ידפוק לי מהר?"

"למה אני מרגיש שאני עומד להתמוטט באמצע פגישה חשובה?"

"מה יגידו עלי אם יגלו?"

והמחשבה הכי קשה:

"אני אמור להיות חזק. איך אני יכול להודות שיש לי חרדות?"

הבושה הזאת גורמת לו להמשיך לשתוק, להעמיד פנים שהכל בסדר ולסרב לעזרה כי "זה יעבור לבד".

אבל זה לא עובר לבד.

וכל יום שעובר, החרדה מתחזקת. הבושה גדלה.

והוא מרגיש שהוא לבד בזה.

אבל הוא לא לבד.

אחרי 25 שנה של עבודה עם אנשים עם חרדות, אני יכול להגיד משהו:

רוב האנשים שמגיעים אלי מגיעים בדיוק מהמקום הזה.

הם חשבו שהם לבד.

הם חשבו שזו בושה.

הם חשבו שזה אומר שמשהו לא בסדר אצלם.

עד שהם הבינו משהו פשוט:

אם הם לא יטפלו בחרדה המצב שלהם רק ילך וידרדר.

אבל אחרי 25 שנה של עבודה עם אנשים במצבים כאלה, אני יכול להגיד: 

כמו שזה נכנס - זה יכול גם לצאת - אם עוקרים את זה מהשורש.

דרך עבודה עם התת-מודע, מאתרים איפה החרדה יושבת ועוקרים אותה מהשורש.

דרך עללא כדורים. ללא תלות. ללא חזרה.